בטוחים בתוך ההמון: מה חשוב לדעת לפני שנכנסים לאירוע רב משתתפים
הופעות ענק, פסטיבלים והילולות מושכים אלפים, ורובם מסתיימים בשלום. כמה הרגלים פשוטים מפחיתים את הסיכון בצפיפות ועוזרים לזהות סכנה בזמן.
הופעה באצטדיון, פסטיבל רחוב, הילולה, עצרת, מסיבת ענק ביום העצמאות. אירועים המוניים הם מהחוויות החזקות שיש: אלפי אנשים שרים יחד את אותה שורה, ותחושה של שייכות שקשה לשחזר בסלון. רובם המכריע מסתיים בלי שום תקלה, בזכות תכנון, רישוי ואנשי מקצוע. ועם זאת, קהל גדול מתנהג לפי חוקים משלו, ומי שמכיר אותם נהנה יותר ודואג פחות. המדריך הזה אינו בא להפחיד. הוא בא לתת כמה הרגלים פשוטים, שהופכים לטבע שני אחרי אירוע או שניים.
למה צפיפות מסוכנת
האינטואיציה שלנו מטעה בנקודה אחת חשובה. הסכנה העיקרית בקהל צפוף אינה ״דריסה״ של אנשים רצים, כפי שנהוג לדמיין, אלא לחץ. כשאנשים רבים מדי נדחסים לשטח קטן מדי, הגוף כבר אינו נע לפי רצון בעליו אלא עם הזרם, ולחץ מצטבר על בית החזה עלול להקשות על הנשימה גם כשעומדים על הרגליים.
המצבים המסוכנים נוצרים כמעט תמיד באותם מקומות: צווארי בקבוק. מעבר צר, גרם מדרגות, שער יחיד, מנהרה או שיפוע, שאליהם זורם קהל משני כיוונים או מהר יותר מכפי שהם מסוגלים לקלוט. בישראל זוכרים זאת היטב. אסונות כמו זה שאירע בפסטיבל ערד בשנות התשעים והאסון במירון בל״ג בעומר 2021 התרחשו בדיוק בנקודות כאלה, והם שעיצבו חלק ניכר מכללי הבטיחות הנהוגים כיום.
המסקנה מעשית מאוד. לא גודל האירוע קובע, אלא הצפיפות בנקודה שבה אתם עומדים, והיכולת לצאת ממנה.
לפני האירוע: עשר דקות של הכנה
רוב העבודה נעשית עוד בבית. כדאי לבדוק מי מארגן את האירוע והאם מדובר בהפקה מסודרת. אירוע המוני מורשה מחייב אישורים של גורמי הביטחון, הכיבוי וההצלה, תוכנית בטיחות וכוח אדם של סדרנים ומאבטחים. מסיבה מאולתרת בלי בעל בית ברור היא סיפור אחר.
קבעו נקודת מפגש. רשתות הסלולר נוטות לקרוס כשאלפי אנשים משתמשים בהן באותו מקום, ולכן ״נדבר בטלפון״ אינה תוכנית. בחרו מראש מקום קבוע וברור מחוץ לאזור הצפוף, ושעה שבה נפגשים אם התפצלתם.
ועוד כמה הכנות קטנות. נעלו נעליים סגורות ויציבות, כי סנדלים וכפכפים נשמטים ורגליים נדרכות. קחו תיק קטן שצמוד לגוף, בלי רצועות ארוכות שעלולות להיתפס. הטעינו את הטלפון, הביאו מים אם מותר להכניס, והצטיידו באטמי אוזניים לילדים ולמי שעומד קרוב לרמקולים. ואכלו ושתו לפני ההגעה: התייבשות ועילפון בקהל צפוף מסבכים את כולם.
בכניסה: לומדים את המקום
ההרגל החשוב ביותר הוא גם הפשוט ביותר: כשנכנסים, מאתרים את היציאות. לא רק את השער שדרכו באתם, שאליו ינהרו כולם, אלא גם את יציאות החירום ואת המעברים הצדדיים. שימו לב היכן עומדים הסדרנים, היכן עמדת העזרה הראשונה והיכן יש מחסומים.
אחר כך בוחרים מקום. האזור הצפוף והמסוכן ביותר הוא בדרך כלל מרכז הרחבה הקדמית, מול הבמה, ובמיוחד סמוך לגדרות. השוליים והחלק האחורי מציעים אוויר, מרחב תנועה ודרך יציאה קצרה. הסאונד, אגב, טוב לעיתים קרובות דווקא ליד עמדת ההגברה שבמרכז המתחם, ולא בשורה הראשונה.
הימנעו מעמידה בתחתית שיפוע, בפתחי מעברים ובנקודות שבהן זרמי אנשים מצטלבים. ואם האירוע נראה מלא עד אפס מקום עוד לפני שהתחיל, מותר לוותר על המיקום המושלם.
סימני אזהרה, ומה עושים כשהצפיפות גוברת
כדאי להכיר את הסימנים שמקדימים מצב מסוכן. כל עוד אפשר להרים יד אל הפנים בלי קושי, המצב סביר. כשנוגעים בכם מכל הצדדים בו בזמן, כשקשה להזיז את הידיים, או כשהקהל מתחיל לנוע בגלים שאינכם שולטים בהם, זה הזמן לצאת. לא בעוד שיר אחד. עכשיו.
אם כבר נקלעתם לדוחק, כך נוהגים:
- שומרים על קור רוח ולא דוחפים. דחיפה מעבירה את הלחץ הלאה ומחמירה את המצב.
- מרימים את הזרועות לגובה החזה, כמו מתאגרף, כדי לשמור מרווח נשימה.
- נעים עם הזרם ולא נגדו, ובין גל לגל מתקדמים באלכסון לכיוון השוליים.
- נשארים על הרגליים בכל מחיר. לא מתכופפים להרים חפץ שנפל.
- מתרחקים מקירות, מגדרות ומעמודים, שאליהם אפשר להימחץ.
- אם מישהו לידכם נופל, עוזרים לו לקום מיד, ומסמנים לאחרים לעצור.
מי שנפל ואינו מצליח לקום צריך להגן על הראש ועל בית החזה ולנסות להתרומם ברגע הראשון שמתאפשר. ואם זיהיתם מצוקה, הרימו ידיים וסמנו לסדרנים או לאנשי הבמה. אמנים והפקות עוצרים הופעות בדיוק בגלל סימנים כאלה.
עם ילדים ובני נוער
ילדים קטנים בקהל צפוף נמצאים בגובה שבו אין אוויר ואין שדה ראייה. באירועים המוניים באמת, מוטב לעמוד איתם בשוליים בלבד, או לבחור מראש אירוע עם אזור משפחות. הרכבה על הכתפיים פותרת את בעיית הראייה, אך מקשה על ההורה לשמור על יציבות בדוחק.
כמה צעדים פשוטים עוזרים: לצלם את הילד בתחילת האירוע, כדי שיהיה תיאור מדויק של לבושו. לענוד לו צמיד עם שם ההורה ומספר הטלפון. ולסכם איתו כלל אחד ברור: אם הלכת לאיבוד, אתה נשאר במקום ופונה לאיש צוות במדים או לאימא עם ילדים.
עם בני נוער שיוצאים לבד, השיחה שלפני חשובה מכל ציוד. סכמו נקודת מפגש ושעת חזרה, דברו על אלכוהול, שמקהה את שיקול הדעת בדיוק כשצריך אותו, והבהירו שהתקשרות אליכם באמצע הלילה לעולם לא תיענה בכעס.
היציאה, והאחריות של כולנו
רגע הסיום הוא נקודת תורפה: כולם רוצים לצאת יחד, דרך אותו שער, אל אותו חניון. אפשר לצאת כמה דקות לפני הסוף, או להפך, להישאר במקום רבע שעה, לשתות מים ולתת לגל הראשון לחלוף. מי שאינו ממהר כמעט תמיד יוצא בנוחות.
בטיחות בקהל היא גם עניין של תרבות. לציית להנחיות הסדרנים גם כשהן מעצבנות, לא לטפס על גדרות ולא לפרוץ מחסומים, לפנות דרך לצוותי רפואה, ולדווח לאיש צוות על דוחק חריג או על מעבר חסום. האחריות הראשונה מוטלת על המארגנים ועל הרשויות, אבל קהל ערני הוא שכבת ההגנה הנוספת.
אירועים המוניים הם חלק יפה מהחיים בארץ, ואין שום סיבה לוותר עליהם. מי שנכנס עם עיניים פקוחות, יודע היכן היציאות ומקשיב לתחושת הבטן כשהצפיפות עוברת את הגבול, יכול להתמסר למוזיקה בלב שקט. וזו, בסופו של דבר, המטרה.